אני נמצא בתקופת יובש קלה, רוב רובם של הסופי השבוע מוקדש לחברתי או למנוחה וימי החופש הצבאים אזלו מזמן.
השבוע כמעט ויצא טיול במדבר אבל שילוב של גורמים רבים הרס את הסיכוי לצאת.
עד אז אני רץ ריצות קצרות (חמש ק"מ, תמיד חמש ק"מ) בערבים (בבוקר ברמון קר כמו בגהנום) עם הוויברם והחיים ממשיכים.
היום החלטתי לצאת לנשום קצת חורף, קמתי בבוקר, תיק תק תוק ויצאתי לקציר. המטרה? מערות טבעיות שנמצאות בחלק הדרומי של הגבעה שלי, מוסתרות בתוך הסבך.
התחלתי בכוונה רחוק מהמנהרות, ובלי לנוע על שבילים מסומנים (לא שיש בשטח הזה שבילים בכלל) ונכנסתי לתוך הסבך, חצי רץ חצי מקפץ וזוחל דרך קוצים ועצים נמוכים רוב הזמן.
ליווה אותי כלב רנדומלי לאורך רוב הטיול, אין לי מושג מה השם שלו אבל הוא בהחלט שימש כעזר, אפשר לראות על פי התנועה שלו איפה אפשר לעבור (בקושי, אבל לעבור) ובין זינוק לזינוק אני ממלמל "כלב טוב".
חשוב לציין, זה טיול שאני עושה לבד בכוונה, על מנת לעשות "בדיקת מערכות" לקראת טיולים בעתיד, לבדוק שהגוף עובד כמו שצריך ועסק משומן.
אז נפלתי, החלקתי על איזה סלע, הויברם נעשות חסרות אחיזה תוך רגע אחרי שדורכים איתם בבוץ ואז מה שנשאר זה רק המיומנות ואמונה שאתה בלתי פגיע.
מתברר שאני לא.
אין לי מושג מה הזנק, אבל הפיקה בברך שמאל בהחלט מורגשת.
כמו תמיד בטיולים שאני מתפרע, אני מתחיל מהר מהר, חוטף ומוריד את הקצב לשארית היום.
בהמשך יצאתי מהסבך, חברתי לקבוצה של ילדודס מודרכים על ידי שני חובבי טבע שמגיעים לשם קבוע בימי שישי והם כיוונו אותי למערות של קציר (אין סיכוי שהייתי מוצא אותם לבד, הם מוסתרות יופי).
לאחר מיכן צלעתי בזריזות בחזרה לבית, חמש דקות מהירוק הסבוך והבלתי ניתן למעבר יש כבישים, מדרכות ובתים, החיים ממשיכים.
מה למדתי?
הויברם בעיתיות: מצד אחד ממש כיף לטייל איתם, מצד שני הם חסרות אחיזה ברגע שיש עליהם בוץ וקוצים שחודרים דרך הבד הדק שבין האצבעות הם בעיה נוראית שגובה מחיר כואב.
הדגם עור מלא של הויברם פותר את הבעיה השנייה, אבל את בעיית האחיזה צריך לפתור בעזרת סוליה בעלת חריצים עמוקים יותר, מה שאין לאף דגם של הויברם להציע.
מכנסיים ארוכות: מצד אחד היה חסר הגנה על הרגל, מצד שני עם כל השריטות והכאב זה לא כזה נוראי מכנסיים קצרות.
לטיולים ארוכים חובה לשאת בתרמיל מכנסיים ארוכות, בטרק אני לא יוכל להתנקות והפצעים ברגלים עלולים להזדהם.
פחות מים פחות שטויות, אם אני באמת רוצה לטייל קל אני צריך לשנות עוד בדרך המחשבה שלי.
לטיולי חצי ריצה כאלו צריך תיק קטן הרבה יותר בעל מבנה זורם יותר שמאפשר תנועה הרבה יותר קלילה.
לילה טוב.
כמו תמיד בטיולים שאני מתפרע, אני מתחיל מהר מהר, חוטף ומוריד את הקצב לשארית היום.
בהמשך יצאתי מהסבך, חברתי לקבוצה של ילדודס מודרכים על ידי שני חובבי טבע שמגיעים לשם קבוע בימי שישי והם כיוונו אותי למערות של קציר (אין סיכוי שהייתי מוצא אותם לבד, הם מוסתרות יופי).
לאחר מיכן צלעתי בזריזות בחזרה לבית, חמש דקות מהירוק הסבוך והבלתי ניתן למעבר יש כבישים, מדרכות ובתים, החיים ממשיכים.
מה למדתי?
הויברם בעיתיות: מצד אחד ממש כיף לטייל איתם, מצד שני הם חסרות אחיזה ברגע שיש עליהם בוץ וקוצים שחודרים דרך הבד הדק שבין האצבעות הם בעיה נוראית שגובה מחיר כואב.
הדגם עור מלא של הויברם פותר את הבעיה השנייה, אבל את בעיית האחיזה צריך לפתור בעזרת סוליה בעלת חריצים עמוקים יותר, מה שאין לאף דגם של הויברם להציע.
מכנסיים ארוכות: מצד אחד היה חסר הגנה על הרגל, מצד שני עם כל השריטות והכאב זה לא כזה נוראי מכנסיים קצרות.
לטיולים ארוכים חובה לשאת בתרמיל מכנסיים ארוכות, בטרק אני לא יוכל להתנקות והפצעים ברגלים עלולים להזדהם.
פחות מים פחות שטויות, אם אני באמת רוצה לטייל קל אני צריך לשנות עוד בדרך המחשבה שלי.
לטיולי חצי ריצה כאלו צריך תיק קטן הרבה יותר בעל מבנה זורם יותר שמאפשר תנועה הרבה יותר קלילה.
לילה טוב.
