סיבוב רגלי קצר.

אני נמצא בתקופת יובש קלה, רוב רובם של הסופי השבוע מוקדש לחברתי או למנוחה וימי החופש הצבאים אזלו מזמן.

השבוע כמעט ויצא טיול במדבר אבל שילוב של גורמים רבים הרס את הסיכוי לצאת.

עד אז אני רץ ריצות קצרות (חמש ק"מ, תמיד חמש ק"מ) בערבים (בבוקר ברמון קר כמו בגהנום) עם הוויברם והחיים ממשיכים.

היום החלטתי לצאת לנשום קצת חורף, קמתי בבוקר, תיק תק תוק ויצאתי לקציר. המטרה? מערות טבעיות שנמצאות בחלק הדרומי של הגבעה שלי, מוסתרות בתוך הסבך.

התחלתי בכוונה רחוק מהמנהרות, ובלי לנוע על שבילים מסומנים (לא שיש בשטח הזה שבילים בכלל) ונכנסתי לתוך הסבך, חצי רץ חצי מקפץ וזוחל דרך קוצים ועצים נמוכים רוב הזמן.

ליווה אותי כלב רנדומלי לאורך רוב הטיול, אין לי מושג מה השם שלו אבל הוא בהחלט שימש כעזר, אפשר לראות על פי התנועה שלו איפה אפשר לעבור (בקושי, אבל לעבור) ובין זינוק לזינוק אני ממלמל "כלב טוב".

חשוב לציין, זה טיול שאני עושה לבד בכוונה, על מנת לעשות "בדיקת מערכות" לקראת טיולים בעתיד, לבדוק שהגוף עובד כמו שצריך ועסק משומן.

אז נפלתי, החלקתי על איזה סלע, הויברם נעשות חסרות אחיזה תוך רגע אחרי שדורכים איתם בבוץ ואז מה שנשאר זה רק המיומנות ואמונה שאתה בלתי פגיע.

מתברר שאני לא.

אין לי מושג מה הזנק, אבל הפיקה בברך שמאל בהחלט מורגשת.
כמו תמיד בטיולים שאני מתפרע, אני מתחיל מהר מהר, חוטף ומוריד את הקצב לשארית היום.
בהמשך יצאתי מהסבך, חברתי לקבוצה של ילדודס מודרכים על ידי שני חובבי טבע שמגיעים לשם קבוע בימי שישי והם כיוונו אותי למערות של קציר (אין סיכוי שהייתי מוצא אותם לבד, הם מוסתרות יופי).
לאחר מיכן צלעתי בזריזות בחזרה לבית, חמש דקות מהירוק הסבוך והבלתי ניתן למעבר יש כבישים, מדרכות ובתים, החיים ממשיכים.

מה למדתי?
הויברם בעיתיות: מצד אחד ממש כיף לטייל איתם, מצד שני הם חסרות אחיזה ברגע שיש עליהם בוץ וקוצים שחודרים דרך הבד הדק שבין האצבעות הם בעיה נוראית שגובה מחיר כואב.
הדגם עור מלא של הויברם פותר את הבעיה השנייה, אבל את בעיית האחיזה צריך לפתור בעזרת סוליה בעלת חריצים עמוקים יותר, מה שאין לאף דגם של הויברם להציע.

מכנסיים ארוכות: מצד אחד היה חסר הגנה על הרגל, מצד שני עם כל השריטות והכאב זה לא כזה נוראי מכנסיים קצרות.
לטיולים ארוכים חובה לשאת בתרמיל מכנסיים ארוכות, בטרק אני לא יוכל להתנקות והפצעים ברגלים עלולים להזדהם.

פחות מים פחות שטויות, אם אני באמת רוצה לטייל קל אני צריך לשנות עוד בדרך המחשבה שלי.
לטיולי חצי ריצה כאלו צריך תיק קטן הרבה יותר בעל מבנה זורם יותר שמאפשר תנועה הרבה יותר קלילה.

לילה טוב.

י'א אפס חסר תועלת.

מסיימים טיול, יושבים בנשר מחכים לאח של לרנר שיבוא לאסוף אותנו.

שיט! איפה הכובע שלי? הכובע המנדף החדש שלי? זה שקודם התלהבתי מהמשקל המינימלי שלו, מהנידוף הנפלא שלו, העיצוב מצחייה המותאם לטיול במדבר והצבע המדברי שאני אוהב? כנראה באוטובוס.

מתחיל להרים טלפונים לתכנן מרדפים חוצי ארץ אחרי הנהג.

הכובע לא נמצא, ולנצח תרדוף אותי התחושה שלא חיפשתי מספיק, שאולי אם הייתי הולך לאיזו נקודה הייתי מוצא אותו.

אבל זה חור קטן בכיס, 22 שקל שאפשר לספוג, וגם דסי חברתי עברה וקנתה אחד דומה לו רק אם מצחייה קטנה יותר (נתרגל, מקסימום שנה הבאה נקנה חדש, כולה 25 שקל).

והעכשיו למכה הכואבת יותר.

בערב של אותו היום שתינו, אני לא אגיד ששתינו הרבה, אני אגיד ששתינו מספיק, ובעבורי המספק הזה הוא מאוד משפיע.

ברגיל, כשאני סוחב את הVFF לבסיס אני קושר אותם לרצועות בצד מחוץ לתא הבקבוק, שהרצועות מחזיקות את הנעליים ישירות ותא הבקבוק לא מונע מהם להיתפס עד הסוף.

שחזרתי הביתה וסידרתי תיק זה בדיוק מה שלא עשיתי.

בשלב כזה או אחר הם נפלו.

אולי בתחנה המרכזית בדחיפות לאוטובוס? אולי שזרקתי את התיק לפני זה על השולחן בקניון? אולי שקניתי אוכל? אולי הם נפלו באוטובוס ומשהו לקח אותם? אולי בדרך לחדר? אולי בירידה מהאוטובוס הם נפלו בדשה ומאז הם שם? 

השאלות אוכלות אותי.

אני קלטתי שהם נפלו רק שכבר הגעתי לחדר, זרקתי את התיק על המיטה קלטתי את גודל המחדל.

ככה הולכים להם 500 שקל.

ועזבו כסף.

הנעליים האלו עברו מעל ל100 ק"מ איתי, הם כבר נצמדו לרגל שלי ונעשו גמישות במקומות הנכונים, היה להם את הריח של נעל עברה הרבה בלי גרביים (תחל'ס, מסריחות שחבל על הזמן, שחזרתי מהטיול באותו סופ"ש אבא שלי שאל אם הבאתי איזו גופה של משהו) ובדיוק באותו יום תכננתי לנקות אותם.

נעליים שכבר יכולתי לחייך על השחיקה שיצרתי בזעת אפי ובעבודה אמתית.

אני צריך להפסיק להיקשר ככה לחפצים דוממים.

התחושה החריפה ביותר שמאבדים משהו כזה היא תחושה שאתה אפס, שאתה לא שווה כלום, שלא משנה מה תחזיק בידיים שלך הוא יישמט ברחוב וישכח.

אבל אני יעבוד על זה, אני לומד מטעיות, לא שוכח אותם.

בריצות האחרונות אני גומע קילומטרים על כביש יחף, אני מאמין בגישה של עדיף כלום על נעל שתפגע בי.

מצד אחד זה כיף, זה חופשי לחלוטים, תשכחו מ"נעל ששוקלת רק 200 גרם!!" אין לכם נעל, אין בכלל משקל נוסף על כף הרגל.

החיבור לקרקע מרגיש נכון, מצד שני, בשנה ומשהו האחרונות אני הולך רוב היום בנעליים צבאיות, העור בכפות הרגליים לא יודע איך להתמודד עם מה שאני מעיף עליו ואיך אפשר להגיד את זה בפשטות?

כואב

ממש כואב.

בחמש וחצי בבוקר שממש קר, זה אפילו יותר כואב.

אני אישית מעדיף ריצות שטח, אבל כרגע אני בהפסקה, אני רץ יחף על כבישים, על מה שהולך בבסיס שלי בשטח (אזור רמות מטרד) אין על מה לדבר.

ועד שהVFF החדשים יגיעו מחו"ל, לילה טוב.

רכבת העמק- מקטעים 3 ו4 20/10

מסלול - מפסל אלקסנדר זייד לכפר ברוך.
יום לפני מתמקמים בבית של לרנר בחיפה, סוגרים פינות מבחינת ציוד והולכים לישון באיחור (כרגיל).
השקמה בחמש וחצי, יוצאים לתפוס אוטובוס של חברה נוצרית הפועלת גם בשבתות וחגים.
יורדים בטבעון ומתקדמים לפסל.
מבחינת ציוד אני נושא על הגב ציוד סטנדרטי ליום בנוסף למעט אוכל וארבע ליטר מים.
לרנר נושא גם את ספר המסלול של רכבת העמק בתיק.
והשותף השלישי בטיול (חבר של לרנר, בשם דני) נושא בתיק זוג בקבוקי נביעות שני ליטר, בלי אוכל או ציוד נוסף.

בטיול חונך כובע מנדף זול (25 שקל) קל משקל שנקנה יום קודם לכן.
מגיעים בשבע וחצי לפסל של אלכסנדר זייד, צועדים לכפר ברוך, באזור בריכות הדגים שדרום מזרחית משדה יעקוב משהו יורה ברובה צייד ומקפיץ לדני את הביצים לסנטר.
התכנון המקורי היה לצעוד עד לעפולה, כן בטח, התחלנו ללכת מאוחר מדי, ואנחנו עוד לא במקום של לצעוד 30 ק"מ באותו היום, לא מבחינת אוכל ולא מבחינת תכנון טיול (מים ומהירות הליכה).
היום הולך ומתחמם הרבה יותר מהצפוי, עוצרים בדרך לכפר ברוך ל45 דקות הפסקה בצל לצידי נחל הקישון ברקע, הקפצה של מטוסי קרב בשדה דוב.

מגיעים לכפר ברוך, מחליטים שהגיע הזמן לסיים, תופסים טרמפ עם אדם מבוגר (לרנר מזהה סטיקר של "כובשי ירושלים").
יורדים בצומת מגדל העמק, עוד טרמפ לצומת נהלל ומשם אוטובוס לחיפה.
בשלב מסוים הכובע החדש נעלם, על כך בפוסט הבא.
סוגרים פינה בדאנק, כמות עצומה של אוכל ואלכוהול.

מה למדנו?
טיול מוצלח אבל מסלול טיפה משעמם, לא רואים מספיק מהמסילה ורוב רובו של המסלול שטוח ולא מוצל, ועד כמה שעמק  יזרעאל הוא מקום יפה, המסלול הספציפי הזה לטעמי פחות מוצלח.
בכפר ברוך עברנו לצד מאגר מים עצום, לדעתי היה שווה לרדת להביט בו יותר מקרוב, אבל נראה שרק אותי זה עניין.
המטען הסולרי תוקן, אבל לא הייתה הזדמנות אמתית לנסות אותו, נראה בשביל הבא.
הפייב פינגר הם נעליים מצוינות להכל פחות או יותר.
כובע מנדף משנה לחלוטים את התחושה בטיול (לטובה).
להביא יותר אוכל, חישבו של קילו אוכל ליום טיול הוא מדויק ושבונים על יותר מ20 ק"מ ליום (או קצב הליכה מהיר) ניסיון לצמצם בכמות פוגעת בתחושה בסוף היום, שמביטים בתרמיל במבט מאוכזב/רעב.
צריך למצוא דרך לצמצם במים, שהם רוב רובו של המשקל על הגב.

רכבת העמק

הפוסט נכתב במקור בסלולר.
יום שלישי 18/9 יום חופש אחרון של ראש השנה.
מתעורר אחרי ארבע שעות שינה, מתארגן עם אבא ויוצא לכיוון חיפה.
אוספים את לרנר וממשיכים לכיוון צומת יגור, שם הוא מוריד אותנו ועושה פרסה לכיוון הכרמל (הוא עושה טיול אופניים לבד, הכרת הסביבה לקראת טיולים עתידיים).
לרנר כבר עשה את המקטע הראשון של רכבת העמק, אז יוצאים לעשות את המקטעים 2 ו3.
רכבת העמק היא רכבת מתקופה התורכים, שהובילה אנשים וסחורות לכיוון דמשק.
המסלול עוקב אחרי נתיב מסילת הברזל הישן ואף ניתן להבחין בשרידי מסילה לאורך הדרך.
לאחר הליכה קצרה מגיעים לתחנת הרכבת המשוחזרת בטיבעון, מקום מרשים שנותן טעימה מהתקופה שבה היה אפשר להגיע מטבעון לדמשק בשעתיים וחצי עם החלפה.
ממשיכים למקטע השלישי ומסיימים באנדרטה של אלכסנדר זייד בטיבעון, ממנה נשקף נוף על כל הסביבה (אפשר לראות ממערב לנו את המוחרק, שדרכה עברתי באחד הטיולים שפורסמו כאן).
צועדים קצת בטיבעון ועולים על אוטובוס לחיפה (חברה נוצרית הפועלת גם בחגים, הללויה)
סוגרים פינה בדאנק וקורסים לשינה אצל לרנר בבית.

בטיול בוצע ניסוי כלים עם המטען הסולרי, מצד אחד הוא עבד מצוין, מצד שני, בטיול ים אל ים שבוצע מספר שבועות לאחר מיכן הוא נכשל כישלון חרוץ, אז עוד יש מה ללמוד.

עדכון: מתברר שהחיבור לסלולר של המטען התעקם ונהרס, נתקן אותו ונחזור לניסויים.

ים אל ים.

רקע כללי לפני שאני מתחיל. שנה שעברה אני דסי ועוד מספר חברים יצאנו לשלושה ימים לטיול "ים אל ים" מזויף, למה מזויף? בגלל שבעבור שניים מהמשתפים (מורן ומור) זה היה הטיול הראשון שלהם ובגלל אילוצי זמנים כאלו ואחרים.
פעם קודמת התחלנו קרוב לכניסה לנחל כזיב ממערב וסיימנו בנחל עמוד עליון בנקודת המפגש שלו עם כביש 85.
הפעם באמת סיימנו בכינרת.

משתתפים: ניצן (אני) דוד (נער בן 16 שהלך 500 קילומטר לא מזמן במסלול בספרד) נועם (בוגר חוגי סיירות, מטייל קבוע במדבר ולא מכיר בכלל את המושג לייט הייקינג)

יום חמישי 4/10/12
17 שעות לאחר שהרעיון של ים אל ים מתגבש אנחנו מתחילים בשעה אחת בצהריים ללכת מתחנה מרכזית נהריה דרך המטעים לכיוון שמורת נחל כזיב, בדרך עוברים בנחל קטן, מורידים נעליים וזורקים את הקרוקס למי שנשאר בגדה השנייה.
מייבשים רגליים וממשיכים.
קצת לפני הפנייה לנחל כזיב אנחנו נכנסים לנתיב של נחל קטן בצידי הדרך, שעם הקבוצה הקודמת הצלחנו עברנו דרכו.
מתברר ששנה שעברה הוא היה הרבה פחות סבוך, אנחנו נתקעים שם יותר מדי זמן, (אני אישית קטן פיזית וגם אקרובטי מעט, אני מסתדר נהדר בתוך הסבך, אבל שאר הקבוצה הם אנשים בגובה נורמלי.) מפלסים את דרכינו החוצה דרך הסבך וקובעים ללכת לישון על פיצול שבילים לפני השמורה.
באותו הרגע נועם מגלה שהכובע שלו נשאר בסבך, אנחנו מחליטים להשאיר את דוד לשמור על התיקים ויוצאים לכיוון בזמן החשכה יורדת.
מחפשים את הכובע בסבך בעזרת פנסים בעוד הלילה יורד, עד שאני מוצא אותו כבר חשוך לחלוטין ובניסיון הראשון לצאת אנחנו מפספסים את היציאה בחושך ומתקדמים יותר מדי מערבה.
שנינו מתים בחושך מפוחדים ורועדים מקור.
או שלא.
מוצאים את הדרך בחזרה לשביל בניסיון השני ומגיעים לדוד, ברקע יללות תנים מקיפות אותנו, אנחנו נמתחים, מבשלים מג'דרה מוכנה מראש לארוחת ערב וקורסים לשק"שים במהרה.

יום שישי 05/10/12
קמים לפני הזריחה, מתארגנים זריז ויוצאים לכיוון נחל כזיב, חולפים את הנחל כרוח סערה, דוד מציין שזה ירוק "כמעט כמו חו"ל", כולם מסכימים, נחל כזיב הוא בלי ספק אחת השמורות היפות ביותר בארץ.
מגיעים ליציאה מהנחל וצועדים במעלה מפלצתי על כביש אספלט עד למעלות תרשיחא.
ממלאים מים במוסך במעלות וממשיכים לכיוון הכביש הראשי.
ניסיון כושל לתפוס טרמפים ובנוסף מוציאים כסף על מונית שירות שמורידה אותנו בגשר אלקוש.
משם עוד ניסיון לתפוס טרמפים (ממש מאכזב) וצועדים לחרפיש.
עוצרים באיזה מקום שמפורסם מאוכל שהוא מכין ומכרסמים משהו ממולא בלבנה ואגוזים (?!) אחלה של דבר.
ממשיכים לשביל אספלט נידח ושוברים מזרחה לכיוון הר מירון דרך נחל נריה.
אנחנו מגיעים קצת לפני העליה ומחליטים לישון מוקדם ולקום מוקדם וישר לעלות את הר מירון.
הלילה יורד וקור עז מתחיל לשרור באזור, אוכלים קוסקוס עם עדשים אדומות (ארוחת הערב הכי משביעה וטובה בטיול) והולכים לישון בשמונה בערב.

יום שבת 06/10/12
השקמה בארבע בבוקר, קור שאוכל לך את העצמות. מתארגנים בזריז ומתחילים ללכת על שביל ישראל, עולים את המירון במכה אחת, מהר ובלי עצירות בדרך.
הר מירון נמצא בתוך ענן, העלייה היא כמו הליכה במין חלום, מנותקים מהגובה, מהנוף ומהעולם כולו.
אוכלים ארוחת בוקר חמה על הפסגה (קוואקר עם קינמון וסוכר, יאמי) בזמן שהענן ממשיך הלאה וחושף את הנוף.
מתחילים לרדת מההר, לכיוון נחל עמוד.
מצב כפות הרגליים שלי בשלב זה רע מאוד, הנעליים פשוט לא מתאימות לרוחב של הרגל שלי ויש לי לא מעט שלפוחיות.
בשעה עשרה לשתיים אנחנו כבר בתוך נחל עמוד, עוצרים, חולצים נעליים ומשכשכים רגליים.
זוג פקחים מגיע ומודיעים לנו שהשמורה נסגרת בשעה שתיים ורבע וכדי שנעוף מכאן עכשיו.
טסים את נחל עמוד עליון (מסלול אתגרי ומגניב למדיי, אני מקווה להגיע לשם שוב עם פחות משקל על הגב).
מגיעים לפני החשכה לכביש 85.
אנחנו פוגשים עוד זוג מטיילים שגם מחפשים מקום לישון, הפקחים מלמלו משהו על חניון לילה באזור.
מתחלקים לקבוצות, דוד ונועם יצאו לכיפה סמוך, הזוג ימשיכו על השביל עוד כמה מאות מטרים ואני נשאר לשמור על התיקים.
הזוג מוצא נקודת שבה יש מים לשתייה של מקורות ושניהם מתחילים לריב, אנחנו יוצאים לכיוון הנקודה הזו והבת חוברת אלינו, הבן נשאר לישון במקום אחר (וזה למה לא כדי למצוא שותפים לטיול בתפוז).
בדרך פרות מקיפות אותנו, הם רגילות לבני אדם ואנחנו לא בדיוק מפחדים מהם, למרות שזוג עיניים של פרה שזוהרות בחושך זה מראה מפחיד מעט.
ארוחת ערב אחרונה, רוח חזקה מפריע לנו לבשל אבל אנחנו מקימים חומה של תרמילים ומטגנים תחת הרוח בצל, מוסיפים קוסקוס ואוכלים.
קצת אחרי שאנחנו נכנסים לשק"שים הרוח נרגעת והלילה עובר רגוע.

יום ראשון 07/10/12
נחל עמוד תחתון, להקת חזירי בר חולפת במרחק של 100 מטר מאיתנו.
ממשיכים בטיסה, הכינרת כבר קרובה.
הכינרת מעולם לא הייתה יפה יותר והמים שלה מעולם לא היו טובים כל כך.

מה למדנו?
הציוד החשוב ביותר בטיול הוא שק"ש, תיק ונעליים.
שק"ש אני מסודר לארץ, תרמיל יש לי את הבלטורו 65 (מעט כבד, אבל תרמיל מדהים) ונעליים? צריך להתחיל לחפש נעליים שמתאימות יותר לכף הרגל הרחבה שלי, הנעליים שיש לי כרגע פשוט לא עושות את העבודה.
צריך לבדוק עוד שיטות נגד שלפוחיות.
אוכל, להוסיף יותר חלבונים, להגדיר הפסקות מראש.
קבוצה קטנה יותר בטיול, הרבה יותר כיף.
כשאין בנות בטיול, אז אפשר לשכוח מהפסקות, הקבוצה תלך עד שיעצרו אותה.
פחות משקלים יותר כיף, ביום שעלינו על הר מירון תכננו איפה למלא מים בכל נקודה וסחבנו הרבה פחות.
ואפשר עוד לצמצם במשקלים, יש עוד מה ללמוד.
גרופס הוא עדיין דבר נהדר, רק צריך למצוא דרך לאחסן אותו בלי שהוא יתקלקל.
קוואקר הוא אוכל של זקנים ושל מטיילים.
אני יודע איך להכין עדשים בשטח.
צריך לחפש עוד מתיחות, מה שאני עושה זה מצוין אבל לא מספיק.
להביא מילים לשירים- חובה בטיול של יותר מיום.
הקנייה החשובה הבאה (חוץ מנעליים) מקלות הליכה, סיימתי את הטיול שאני הולך כמו זקן, ומקלות בהחלט היו מורידות עומס מהברכיים בטיול הזה.

ציטוט קטן לסיום: "החולצה החומה שלך נקייה לגמרי" דויד, על החולצה הלבנה לשעבר שלי.

עדכון של הרגע

טיול של כמה ימים כמו שאני אוהב, רק צריך לסגור מסלול כבר.
צריך לשכתב את הפוסט על טיול ברכבת העמק שעשיתי עם לרנר לפני כמה שבועות, ואז כמובן לעלות אותו.
סידרתי למטען הסולרי חיבור לחבלים, עכשיו הוא באמת שמיש.
יש לי תרמיל חדש, גרגורי בלטורו 65, ביקורת בקרוב.

חג שמח.

קציר לחדרה.

עשרה לשש, יקיצה טבעית אחרי שש שעות, הכל כבר ארוז, מחסל קערה של קרונפלקס ויוצא.
ישנן שלוש מטרות בטיול הזה:
הכרת הסביבה, תחושת "עשיתי את זה" ושיפור יכולות ניווט.
ציוד:
תיק osprey talon 33, שלוקר 3 ליטר סטנדרטי, זוג בקבוקי חצי ליטר (לחירום בלבד), מפה, סמארטפון (יש גם כאן מפה), סכין יפני, ארנק, טאלק, מצפן קטן, כובע+ כאפיה.
פחות מ8 קילו עם מים אוכל.
התיק כל כך קל שאני לא צריך לסגור שום רצועה כדי שהוא היה נוח, הוא מתיישב על הגב ונשאר שם.
על הרגליים נעלי vibram five fingers מדמות הליכה יחיפה (דגם KSO trek sport)
הירידה מקציר עוברת מהר, אני חולף דרך הגבעות ונמנע מלהתקרב למחצבה (מחצבות ורד) יש מלא כיפות סמויות באיזור, אבל הניווט קל, רק צריך להתמיד בתנועה לכיוון ארובות חדרה.
לאחר שאני חוצה את כביש הגיש למחצבה (מזמזם לעצמי חמשיר על זוג נהגי משא) אני נזכר ברימון שזרקתי בתיק ואני מתחיל לחסל אותו ביעילות שלא ידעתי שיש לי. (9:40\9:50)
מגיע לחלף עירון, יש מתחת למחלף שביל עפר שמגיע לקיבוץ ברקאי,ממשיך דרך הקיבוץ, חותך דרך השדות שליד עין שמר, קופץ לומר היי לספרנית בספרייה של מועצה אזורית מנשה (על הדרך ממלא את השולקר, דבר חכם לעשות) (11:17)
וחותך דרך השדות לכיוון תלמי אלעזר (בדרך עובר במקום שאיזה צינור מים ראשי תוקן, הראיות בשטח מעידות על זרימה מסיבית של מים, מגניב), חווה התקפה מכלב (טיול הבא, תרסיס פלפל בכיס, נראה איזה כלב מתעסק איתי אז).
מגיע לגן שמואל בשתיים, אוכל טונה ופטיטוס של מקדונלס (בלאחס) ויוצא לצעדת סיום.
2 קילומטר וחצי, ערסים שעצרו ללכת מכות בשולי הכביש (הרגע הכי מפחיד בטיול) ושמש שמתחילה להכות בפנים,
מגיע לחדרה ובאופק המזרחי הגבעה של קציר.

מה למדנו?
לא להסתמך על תכסית.
סיפור דרך טוב שווה יותר ממפה טובה.
החיסרון הגדול של הויברן חמש אצבעות הוא האצבעות, דברים נתפסים ביניהם וקוצים חודרים לבד הדק שממנו עשויה הנעל.
סנדוויץ זה דבר טוב לטיולים של יום אחד, חבל שלא היה לי אחד.
מרחק: 24.9 קילומטר בערך (אני מעגל את זה ל25 אבל אני מאמין זה היה אפילו טיפה יותר) 8:15 שעות הליכה.
תמונות בקרוב.

מחצבת ורד, זווית אחת

 ועוד תמונה של המפלץ הזה.

מחלף עירון, מבט מזווית קצת אחרת (ברקע, ספה, WTF)

vibram

נותן לרגליים לנשום בעצירות.

 זה אולי סתם עוד תמונה של שדה, אבל אפשר לראות ברקע רחוק רחוק את הגבעה של קציר.

מרמור.

כרגע בדסקברי יש איזה טיפוס שיוצא לטיול הישרדות לבד.
בין הדברים שהוא שם בתיק: חכה, רובה, דלי מתכת, גרזן, גדר חשמלית נגד דובים (שלא נדבר על המצלמה שהוא סוחב, אבל זה כבר בלי ברירה).
אף אחד לא לימד אותו מה זה "לייט הייקינג"?! הוא מתלונן על גב כואב, שהרגליים כואבות, העור בירכיים שלו מתקלף ושהתרמיל לא מתאים לו בדיוק.
ס'אמק עם המתחילים האלו, אני הייתי שורד יותר טוב ממנו.
יש לו זוג סירים מברזל ><
עכשיו הוא הסתכל על ערמת עצים ואמר "אני לא יכול לעבור כאן".
עם היה לך משקל יותר מצומצם, תיק שלא מגביל את תנועת הראש שלך הייתה מסוגל לקפץ מעל הערמה הזו בקלילות.
נראה שיש לו ידע, אבל יש לו חורים עצומים באותו הידע שפוגעים בו ומכריחים אותו להיסחב עם עודפים.
הוא עכשיו התלונן על זה שהשמונה קילומטרים האלו הרגו אותו! ברור שהם הורגים אותך יש לך מלא משקל על הגב.
תאורטית, אני יכול לשרוד עם התרמיל הקטן שלי (osprey talon 33) בכל מצב.
רק צריך סכין רצינית, משור קטן, שק שינה, שמיכת מילוט, 10 מטר מטר צניחה, פליז, זוג חמצווארים, אבן אש ושלוקר.

נכון, זה תאורטי ויש לי עוד הרבה למוד לפני שאני יוכל לצאת לטיולים ככה (ולכו תדעו מה חסר מרשימה הזאת) אבל עם כבר הבחור יוצא לטיול הישרדות למה לקחת שטויות? הרובה היה לא יעיל ברגע שתגמר התחמושת, חכה ניתן לצמצם לחוט וקרס (ענפים ביבי, ענפים) במקום גרזן לקחת סכין טובה ומסורית עץ (או יותר טוב, זוג משורי שרשרת שבמקרה הצורך ניתן לחבר אותם ו'לרדת' על עצים) ועוד ידע, הבחור פשוט הולך להתפגר.

יופי, עכשיו יש השורד האולטימטיבי, משהו שיוצא לשטח עם סכין גדולה וביצים מאבן.

שביל ירושלים- מקטע ראשון- פעם שנייה.

יצאנו שוב לחרוש את המקטע הראשון של שביל ירושלים, שהוא מוצלח מאוד בלי קשר לשביל עצמו.
יום חמישי בערב נחתנו בסטף אני וחברתי הדס.
התמקמנו לשינה וניסינו להירדם במשך כמה שעות, היה חם למדיי גם בלילה ושקי השינה שלנו היו חמים מדי לסיטואציה.
בסוף לאחר כמה שעות הצלחנו לנמנם עד אור הבוקר.
תה כדי לפתוח את העיניים וקוסקוס עם רוזמרין כדי למלא את הבטן.
צופים תוך כדי ההליכה על בית חולים הדסה, כמו רוב הטיול גם כאן יש נוף מטורף.
השוס הגדול במסלול הפעם הם עציי התותים שאנחנו מאתרים מדי פעם, גדושים בפירות מתוקים וגדולים.
הדס עושה את המסלול עם תיק  the north face שמלא בעיקר באוויר וקצת מים\גרנולה, אני לעומת זאת נסחב עם הוואודה הגדול שלי, שמלא בזוג שקי שינה, פק"ל בישול (סיר גזייה וכו) מעט בגדים חמים ושש ליטר מים.
בנקודה מסוימת במסלול (אני חושב שזה לפני נחל שורק) הוא נקטע עקב עבודות הרכבת, אנחנו מתברברים מעט עד שתופסים  שביל בין השיחים שמטיילים קודמים יצרו, וחוזרים לדרך.
העלייה לירושלים דרך שמורת לפתא היא עדיין 170 מטר די חדים שמסתיימים לבסוף, היה כיף.

מסקנה: כל מסלול משתנה בהתאם לעונה, בהתאם לאנשים שאתם אתה הולך ובהתאם לאווירה שיש.
בסופו של דבר, אי אפשר לחצות את אותו נהר פעמיים.
שבת שלום.

התרמיל הראשון שלי, פוסט על אהבה ושנאה.

"סאאמק!" 
"מה ניצן?"
התיק הזה רוצח לי את הכתפיים!
(נודד מדבר יהודה, ניצן מתלונן על התיק המעפן שהוא השיג משכנים, ולא מתלונן על זה שהוא סוחב 8 ליטר מים ומלא פחיות שימורים).

שלושה חודשים לאחר מיכן, רכשתי את התרמיל שיש ברשותי עכשיו, ואודה אקספט 65+10 כחול

"ניצן, מה אתה עושה?" 
"התיק החדש הזה מעצבן אותי!"
(שבוע הישרדות, ניצן מתעצבן אפילו יותר ועדיין לא מתלונן על העשרים ומשהו קילו שיש לו על הגב)

פרטים כללים:
משקל עצמי 2.5 קילו בערך, פתיחת שק עם אפשרות לפתיחה כמו מזוודה בעזרת זוג רצ'ר'ים בחלקו הקדמי, זוג תאי צד מתנפחים (עצומים בגודלם), תאי רשת קטנים בצדדים, כובע גדול יחסית.
לעניין: מערכת הגב של התיק מבוססת על רצועה שרצה מהספוג האגן ועד הגב עצמו, מה שמאפשר כוונון מדיוק לחלוטים על פי אורך הגב, אבל שאני אדבר? יש להם סרטונים שמסבירים הרבה יותר טוב.
ועכשיו, לחסרונות.
אין תאים בצידי רצועות האגן (קריטי לדעתי ואני לא אחזור על הטעות הזאת שוב).
מערכת הגב לא עומדת בשום עומס, עקב הצורה שלה, כנושאים משקלים בתרמיל לאורך זמן, המערכת גב נמשכת כלפי מעלה, ויוצאת מכוונון.
ולבעיה הקריטית ביותר, כדרדס, התיק גבוה לי מדי, וכשהוא מכוון נכון, אני לא יכול להביט למעלה.
תחשבו על לטייל, בלי להביט בשמיים, תחשבו שבעליות מספיק חדות, שדה הראיה שלי קטן ואני צריך לסובב את כל הגוף לאחד הצדדים כדי להביט למעלה ולראות לאיפה אני הולך.

ואני מדבר על רגעים משולבים, שאתה צועד לאורך כביש שש 17 קילומטרים והתיק רץ עם האגן שלך באופן מושלם, אבל כל הפסקה אתה עסוק בלכוון אותו מחדש לגב שלך.
אז אני מחליף אותו בפארארי, בגרגורי בלטורו.

האם אני עושה את המהלך הנכון? התיק הזה ליווה אותי במשך זמן רב, הוא כמו אוטו ישן וטוב שאתה כבר יודע איך לבעוט בו כדי להשתמש בו נכון. הוא שרד איתי את הישרדות ויש בו קרעים שתפרתי בעצמי בשטח וכמות הזעה שלי שהוא ספג יכולה להשקות כפר קטן באפריקה.
זה לא שאני מוכר אותו, אני משאיר אותו אצלי בעבור חברים שלא מטיילים הרבה, כתיק לצירוף ניובים, אולי אני אפילו אתרום אותו למכינה.

וזה התיק שלי, בין רגעים של סבר לרגעים של טיול לרגעים של "אוף איתך".

דרך ירושלים.

תיעוד טיול מה8 לאפריל- המסע לירושלים.
שותפים לטיול : עומר לרנר (המכונה לאונאו).
יום קודם מקבל הקפצה לירושלים עם דסי (חברתי), יוצא מהבית שלהם ומגיע לתחנה המרכזית באוטובוס.
שם נפגש עם לרנר, עולים על אוטובוס לסטף, הליכה קצרה ומתמקמים לשינה.
אני יוצא לטיול הזה עם התיק הקטן שלי (osprey talon 33 שחור המכונה ג'וני), הוא מלא בשק שינה, מעט אוכל, שלוקר שני בקבוקי ליטר וחצי בצדדים, אולר בכיס אגן, טלק ומזרון שטח 6 מ"מ קשור לתיק במיתר. סך הכל, 4.5 קילו בלי מים.
המערכת גב של התיק מבוססת על משטח פלסטיק גמיש שעליו יש רשת ושכבת ספוג דקה, כתוצאה מכך כשאני דוחס את הציוד הגב מתקמר, לא נוח בכלל, למזלי אין לי יותר מדי ציוד, אני נותן לשק שינה להתנפח בתיק ונוח לי.
אוכלים פירה עם קבנוס בערב והולכים לישון.
יקיצה טבעית בסביבות שש וחצי שבע, ומתחילים ללכת בלי ארוחת בוקר (לרנר לא אוהב פטריות, המרק נשאר מיותם עד הטיול מיוקנעם לחיפה שם הוא מתגלה כמגעיל למדי) וחוטפים פירות יבשים עם בוטנים לאורך כל היום.
הליכה בקצב מצוין, לרנר סוחב מעט יותר משקל בתיק (וגם אין לו מערכת גב) אבל זה לא משפיע בכלל, אנחנו ממש רצים את השביל, עוצרים מדי פעם לנשום וממשיכים.
מעכשיו ולנצח הכביש שעולה לירושלים נראה בעיניי שונה, "כבשתי אותו" צעדתי פחות או יותר לצידו ואני תמיד ידע איך הוא מרגיש דרך הרגליים.
מגיעים לכפר ערבי נטוש, ומשם מתחילים עלייה קשה, אני צועד בקצב אלפיני, עקב בצד אגודל, לא ממהר, לא מתאמץ.
לרנר מתחיל בקצב טוב ומשם מתנדנד בין צעידה מהירה לבין קריסת מערכות כללית, למרות שרוב הזמן הוא לפניי.
מסיימים בתחנת דלק עם גלידה ב11 וחצי, ומחליטים שלא להמשיך לנקודת הסיום של החצי הראשון (לרנר מרח על עצמו קרם הגנה מהשמש, ובזכות הזעת יותר זה גם טפטף לו לעיניים, לא נעים) מגיעים לתחנה המרכזית וחוטפים משהו (אוכל כשר לפסח זה סיוט שלא ברא השטן) ומתפזרים לבתים.

תיעוד מסע קצר מה25 ל26.
יום שלישי יום הזיכרון, אני מגיע לרופא התעסוקתי ומקבל תשובה שלילית לגבי התפקיד שרציתי, המתנתי שמונה חודשים לתשובה שלילית.
כדי לשחרר את האגרסיות האלו, החלטתי לצאת לטבע, לבד, לפחות לשלושה ימים.
בדרך לבית עצרתי באלונית (צומת כרכור), קניתי מרק פטריות, מג'דרה מוכנה של אסם (שתי שקיות), פירות יבשים ובוטנים.
ציוד:
תרמיל ואודה אקספט 65+15 (עליו נדבר בפוסט אחר)
שק שינה של ממוט (טמפ' נוחות 1- תקן אירופי).
גרבי טיולים.
נעלי טרקים קלים, גם של ממוט.
שכחתי פליז בבית, אז אין פליז, ילד דביל.
מעיל רוח\גשם שחור.
2 חמצאוורים (מה שנקרא מערך מלא)
משקפי שמש אופטיות.
כובה כאפיה.
מצפן קטן.
אולר שווצרי.
גזית נעיצה+ בלון (של אחי הקטן, כבד מדי לטיולי הכל על הגב, אבל זה לא שיש משהו אחר).
מזרון שטח.
מפה של השטח (מ2008, עוד תוזכר בהמשך)
סיר של ליטר.
שלוקר+שני בקבוקי ליטר וחצי.
גרופס
ועוד כמה שטויות לא משמעותיות כמו מחברת וטלק.
שלוק
סה"כ: 15 קילו עם אוכל מים.

אחי הקפיץ אותי לצומת מגידו, משם טרמפ עם זקנה חביבה ליוקנעם עלית.
מתחיל לצעוד צפונה לכיון שביל (המפה טוענת שהוא אדום) שעולה לכרמל, משם אני אמשיך לדלית אל כרמל ואלך לישון (אני מתחיל בסביבות הצהריים) מגיע לשביל ופונה למעלה, אל עבר הכרמל.
עליה שווה ביותר, אבל חסר מידע במפה, זה רק מתחיל להפריע, חכו חכו.
לקראת סוף העליה זוג ח'ברה תופסים אותי (אחד ישראלי השני ישראלי קנדי), הם קצת בשוק מזה שהם בקושי עשו את העליה ברגל ואני עליתי אותה עם התרמיל הגדול.
ממשיך בעליה עם נוף מטורף על כל השטח על עפולה.
מגיעים למנזר המוחרקה שנמצא על קצה הכרמל, שם אחד מהח'ברה משלם עליי (כולה 4 שקל, אבל חוסך לי חפירה לתוך התיק) נכנס למנזר ורוכש עט (כי אני דביל שמביא יומן מסע לטיול אבל משאיר עט בבית).
ומקבל מילואי לשלוקר מזוג זקנים חביבים במקום.
הנוף מהמנזר הזה מטורף לחלוטים, רואים עד ארובות חדרה, וזה לא יום עם ראות כל כך טובה.
מתחיל להתקדם לעבר דלית אל כרמל וכן העסק מתחיל להסתבך.
הישוב הזה גדל מאז 2008, המפה שיש לי לא מכירה שטחים נרחבים שצמחו שם ואני מתברבר שחבל על הזמן בישוב.
חשוב לציין מבוגר חביב שנתן לי בקבוק ליטר וחצי מי גשמים (!!) על הדרך פשוט מתוך נחמדות.
בסוף אני מתמקם באיזה צלע הר, מוסתר בתוך ערמות עפר של בית משופץ, עם נוף שצופה על כל הישוב.
מתיחות, אוכל פיפי  כתיבה ביומן מסע ולישון
אחרי שאני שבע ורגוע, אני מתמקם לשינה ומעיף מבט במפה, מחר חיפה!.
נרדם לצלילי זיקוקים מחיפה יוקנעם ועפולה, יום עצמאות שמח.
יום רביעי, 26/4
יקיצה טבעית בחמישה לשש, השמיים כחולים וערפל מטורף מתחיל למלא את דלית אל כרמל בזמן שאני אוכל ומתארגן.
יורד לרגע לישוב לזרוק בקבוק מיותר וממשיך לצעוד.
מפה מחורבנת.
אין לי מושג איזה מסלול עשיתי, זה סוג של ברבור מטורף בכיוון כללי, מאז 2008 השביל האדום שבניתי עליו נעלם ודלית אל כרמל צמחה לתוך השמורה (איכס) ונוצרו הרבה שבילי ג'יפים במקום, מין רשת עכביש מסובכת במקום השביל האדום הבודד שמופיע במפה והערפל המדובר ממקודם מסתיר את הנוף ומסבך את הניווט עוד יותר.
את סימן הישועה מסמנים מטיליי אופניים שחוצים את דרכי בסיגלים ומשם הכל נעשה פשוט יותר.
 הכרמל השרוף נמצא סביבי, למרות העצב שבכך, יש בו יופי, כמו בסרטי אסונות או בניה גוטית.
אוכל איזה פיתה דרוזית עם לבנה וממשיך לעבר חיפה, מהר מאוד אני מבין שטיול של שלושה ימים זה כבר לא היה, זה בקושי יום.
מגיע בקושי מסוים לחניון פיתולים (מפה הזויה) ומשם ממשיך לעבר האוניברסיטה.
אני חייב לציין שאני לא במצב מטיבי לטיול, אני מתחיל אותו עם כאב ראש משונה שרק מתגבר ונעשה סימן ברור לאיזה וירוס, אני מגיע לחיפה רק באחת בצהריים אחרי מנוחה של שעה בסוף המסלול האדום.
טיול כזה מתוכנן נכון יכול לשקול קצת יותר מחצי, תוך כדי שממלאים מים כל חניון יום ולוקחים הרבה פחות אוכל.
אני מסיים באוניברסיטה ומשם לפאב הקבוע, הדאנק! אוכל ובירה וסגרנו את היומיים האלו (בדרך כוחותינו הותקפו על ידי עורב, לעורב שלום).
ומשם היום כבר ממשיך ברגוע.

הכותב בילה את הסופ"ש שלאחר מכן בהתפתלות במיטה בכאב ראש מטורף + הרבה תיי.

פוסט ראשון, רקע כללי.

שלום, שמי ניצן, בן עשרים וחצי, משרת בחייל האוויר כנודניק תורן ובוגר מכינת נחשון שדרות (מחזור יד' נחשון א' שדרות וכו).
בזכות אותה שנת מכינה, הבנתי כמה אני לא באמת מכיר את הארץ שבה אני גר וכמה הארץ הזו יפה.
כהחלטה בעקבות אותה שנת מכינה, החלטתי לצאת להכיר את הארץ.
וכאן נכנס הבלוג הזה, הזיכרון שמות שלי גרוע להפליא, בין אם זה אנשים ובין אם זה מקומות.
ומה הפוך מלשכוח? לרשום.
וכאן אני פותח רשומות של המסלולים שעברתי, חוויות שעברתי באותם מסלולים, כי אם לא נרשום, זה פשוט יעלם.