טיול מאולתר: 15/11/13-16/11

מחליט ביום חמישי שאני רוצה טיול, מתחיל להריץ סטטוס "מחפש שותפים!!!!" חוץ מסער אף אחד לא מגיב, תודה סער!

הטיול עצמו: המסלול המקורי כולל התחלה בנצרת עלית, עליה על שביל ישראל בכיוון צפון וסיום במורדות הר התבור באותו היום. היום השני כולל לתפוס טרמפים לכיוון כפר קיש ולטייל את נחל תבור. תוכניות לחוד מציאות לחוד. 

ציוד: תרמיל גרגורי בלטורו 65 ללא כובע.

שק"ש

מעיל גשם

פליז חד צדדי פשוט

שלוקר

חמצאוור

 זוג בקבוקי מים ריקים

סכין

תרסיס פלפל

מפה 

ועוד כל מיני שטויות כמו קרטון ודפי נייר לטרמפים. גרביים נוספות מצמר למקרה הצורך, שרוך מעפן לשיפצורים, טלק ועוד כמה שטויות. שימו לב, חסר מצפן, כנראה שאני יוצא עם משאלת מוות.

על הגוף: מכנסי טיולים, תחתונים מנדפים, חולצה מנדפת, כובע של "גרביטי", גרבי ריצה דקות ונעליים מינימליות של VIVOBAREFOOT לטיולים (הדגם הזה) חדשות שנקנו ביום חמישי. אוכל על בסיס סנדביצ'ים וממרח חלבה.

יום שישי! מתעורר מוקדם, תופס טרמפים מקציר, אוטובוס לעפולה, מעפולה לנצרת עלית, יורד בקניון וקונה מעט אוכל (רק יומיים) חמש לחמניות טריות, ממרח חלבה עם דבש, שקדים, צימוקים, בוטנים, שוקולד וקופסת סרדינים. סער מגיע, מצויד בעיקר 1בקוואקר עם תוספות, תיק lowe ישן (אבל לא מאוד ישן).

תופסים ת'רגליים ומתחילים, אין זמן לבזבז.

מגיעים ליער צ'רציל, חוצים אותו בזריזות, בדרך פוגשים זקן חביב שמצלם אותנו ונוהם לנו על חשיבות הציונות בארץ, לפני שאנחנו נפרדים ממנו הוא מדבר ברצף כזה שעוד יכולנו לפרוס שק"ש במקום. פוגשים בתחתית הר דבורה חבורה של מטיילים שמביאים לנו חלבה (!) אנחנו עוקפים אותם במהירות ומגיעים לראש ההר, נחים, אוכלים וממשיכים, השמש לא מחכה לאף אחד.

"שביל ישראל מתפתל בדרכים רבות". ציטוט מפיו של נווד עייף.

אנחנו עצבניים על השביל לאחר שעות של הליכה, נראה שהוא מתמזמז עם הר התבור, מתקרב עליו ואז מתרחק, יורד ועולה בינות לסינגלים של יער בית קשת לפני שהוא חותך בקו ישר לתוך דבוריה. אנחנו ממלאים מעט מים בדבוריה, אנשים נחמדים, כפר מסביר פנים ואין בעיה ללכת בו (תושבים לא מעטים שזיהו אותנו שאלו עם חסר מים או אוכל) מצד שני, סימול השבילים בכפר מבלבל ואנחנו מבזבזים שעות על להבין איפה אנחנו, האחריות היא שלי, סיפור הדרך שלי לא כולל גבולות גזרה שמגדירים לי כמה אני רחוק מהשביל.

כאנחנו חוזרים אל המסלול השעה כבר 3שלוש וחצי/ארבע כשאנחנו מגיעים לעליה להר. אנחנו מחליטים לקחת החלטה ולישון בראשית העלייה ולעלות מחר עם שחר. אוכלים, מכסחים סרדינים חלבה ולחמניות מעוכות כמו זאבים וקורסים לשינה מוקדמת מאוד.

אני ישן טוב, חוץ מחלום אימה הזוי שמעיר אותי. בסופו הלילה עובר חלק. סער מסתדר פחות טוב והלילה שלו כולל הרבה תנועה וקינוחי אף רועשים, תודה סער! (-: 

אנחנו שנינו ישנים כשהרגליים בתוך התרמיל ועם חמצאוור על הראשים, שומרים על חום איפה שרק אפשר.

יום שבת: סער חוגג 23, מזל טוב!

קמים ביקיצה טבעית, עולים את התבור בטירוף. עליה קשה, ממלאים מים במנזר שבראש התבור (מיכל מלא, שלוקר +זוג בקבוקי 1.5) נחים, אוכלים, הקוואק של סער זוכה לכבוד הראוי לו, צוחקים על תיירים שמגיעים למנזר וממשיכים לצעוד.

הירידה מהתבור קשה יותר מהעלייה, קשה לשמור על "הילוך ראשון" כל כך הרבה זמן עם הגוף, הגידים ברגליים צורחים והתיק מושך אותך לעצור לנוח. שורדים גם את זה.

לקראת הסוף שוב השביל "נעלם לנו", אבל זה כבר לא קריטי, הולכים לצומת גזית ותופסים טרמפים עד לכניסה לבית קשת.

עוצרים לאכול, אני מצליח "לכסח" לעצמי אצבע עם הסכין, סער מוכיח שהתיק עזרה ראשונה הוא לא פק"ל מיותר, סוגרים את הדמום וממשיכים. צועדים לכיוון שדה אילן בתקווה להגיע ל"שמורת רכס אדמי", מתברברים שוב, אבל לאחר שעה בערך מצליחים לעלות על השביל שוב לאחר עיקוף קל.

*כשאתם אוכלים סברס, ודאו כי אין קוצים על הפרי עצמו, קוצים של סברס בפה הם... עסק לא נעים בכלל*

יורדים לתוך השמורה, השמורה מתחילה בתנועה בשטח לא מישורי קל יחסית ויורדת לתוך נחל אדמי עצמו, שאולי נראה יבש, אבל יוצר סבך רציני. שילוב של הסבך עם סלעי בזלת מעקב אותנו לא מעט, אנחנו מחליטים, דבר שמתברר כטעות, שהמקום יבש ואין טעם לחפש את המעיין שבעבורו ירדנו לשמורה, עוצרים בתוך הסבך אוכלים ונחים. אחרי המנוחה ממשיכים לצעוד, כמה מאות מטרים לאחר מכן מגיעים למעיין, מים צלולים אבל כבר מתחיל להיות מאוחר, נרטבים ממש מעט וממשיכים. בסוף הנחל בוקר מקומי התמקם בתוך שמורת הטבע, הזיז את סימוני השבילים ומצפצף על החוק, אנחנו חוצים דרך החווה שלו ומגיעים בחושך אל "הזורעים", איזה חור. טרמפים עד למרכזית טבריה ומשם אוטובוסים לבתים.

שיפור:

ניווט עירוני הוא בעיה, צריך לשפר את המיומנות הזאת דחוף.

מצפן זה חשוב, לא לשכוח מצפן!

ליצור לעצמי ערכת עזרה ראשונה זה הדבר הכי קריטי לקראת הטיול הבא.

לא לשכוח עט כתיבה.

ללמוד לבצע פעולות ביקוע עם סכין.

להביא כפית לטיולים, תמיד.

שימור:

סכין מצוינת.

חשיבה נכונה על מים, תכנון נכון של נקודות מילוי מים.

נעלים מינימליות הם אחלה של דבר, שוקל לחסוך כדי לרכוש נעל מינימלית שיותר מתאימה לטרקים.

ביגוד מנדף זה אחלה של דבר, אפילו לא הסרחתי בסוף הטיול.

להוריד את ה"כובע" של התרמיל היה רעיון חכם, הוא שימושי בעיקר במסלולים ארוכים יותר.

אפשר לאכול ימיים אוכל קר ואפילו לא לרעוב או להרגיש מחסור מיוחד.

חלבה זה אחלה.

מקיבוץ רגבים לים עם דסי, 26/4

אחד מהדברים שלמדתי בשנת המכינה שלי בנחשון, שאחד מהדברים המגבשים ביותר אנשים יכולים לעשות זה פעילות פיזית ביחד. ההתמודדות עם הקושי הפיזי כקבוצה מחזק מאוד את הקשרים שכבר קיימים ואף יוצר חדשים שלא יכלו להתפתח ללא האפקט הזה.
גם בחיי הזוגיות, אני מאמין שהערך הזה פועל.
במקרה הזה, גררתי את חברתי דסי לטיול עם סוף שבהחלט עונה על ההגדרה לאתגר פיזי מגבש.

בוקר, שמונה אני קם, משאיר אותה לישון עוד שעה בזמן שאני מארגן סנדוויצ'ים ליום.
אני יוצא עם התרמיל אוספרי טאלון 33 שלי (בקרוב ביקורת מקיפה) 4.5 ליטר מים, אולר קל משקל, שמיכה דקה, מגבת, משקפי שמש, שלושה סנדוויצ'ים (שתיים עם ממרח עדשים תוצרת בית, אחד עם ריבה) ופייבפינגרז KSO treksport.
דסי יוצאת עם תיק אופניים ישן של שורש, שלושה ליטר מים, בגד ים, וזוג סנדוויצ'ים (אחד חביתה, אחד ריבה) ונעלי ספורט.

מקבלים הקפצה לקיבוץ רגבים ומתחילים ללכת, יום חם ואנחנו עושים הפסקה כל 45 דקות בערך, עוברים ליד חווה לגידול איילים אדומים (מאוד חמודים) וממשיכים לנחל תנינים שם מתברר שאין גישה למעיינות שעמוד ענן טוען לקיומם.
ממשיכים לאורך הנחל, עוצרים להפסקה ארוכה בצהריים בגלל החום (לא אוגוסט, אבל גם לא קר) ורק אחרי 45 דקות ממשיכים שרוח נעימה נושבת בגבינו. עוברים ליד חוות סוסים ("חוות הסוסים של רני") וחותכים למצפה מורן.

סרן מורן ורדי, לוחם שייטת מהולל שאני לא אכביד במילים עליו (תגיעו למצפה, תתאמצו קצת בעבור משהו שווה את זה, הכל רשום שם).
הקשר שלנו אליו הוא שמורן היה תקופה מסוימת במכינת נחשון ופרש בשביל להתגייס לשייטת, מדי שנה מקיימים יום לזכרו במכינה.
לפני שנתיים המצפה הזה קיבל משמעות אחרת, זה המקום הראשון שבו חברי המכינה שלי ראו אותי בלי שיער ארוך, שיער שליווה אותי במשך שנתיים ויותר.

הגיחה למצפה היא לא חלק ישיר של המסלול, אנחנו עושים את החיתוך הזה רק בשביל לעבור שם, לנוח בצל הצמחייה שצמחה במחצבה שקמה בראשית המדינה, להנות מהנוף לים בזמן מנוחה ולקרוא בלוח הזיכרון אודות מורן.
במקום צוקים מרשימים, עם יהיה ניתן בעתיד להסדיר את המקום כאתר טיפוס זה יהיה נהדר.
חוזרים למסלול, מתחברים לשביל ישראל ועוברים דרך ג'סר א-זרקא.
נקודה חשובה, קטע השביל בין הגשר שעובר מתחת לכביש 4 לבית חנניה לא מסומן כראוי ויש לשים לב טוב איפה אתם הולכים.
אחרי התברברות, חוזרים לבית חנניה והולכים לאורך נקבת המים העתיקה.
לאורך כל הדרך התריעו בפנינו שתושבי ג'סר לא נחמדים ושמסוכן שם. סיפרו לנו גם ששלילה לפני ירו שם על ניידת משטרה.
לא נמצאו ראיות בשטח.

נכון שהמקום מלוכלך, אבל כל הילדים שראו אותנו בדרך אמרו לנו שלום ואף אחד לא איים עלינו בשום צורה.
מגיעים לחוף ג'סר, מורידים נעליים ונחים.
לאחר מנוחה קצרה אנחנו הולכים בזהירות וללא נעליים את השלושה ק"מ הנותרים (הייתי בטוח שפחות) נגררים הרבה זמן (לא ברור כמה) בחושך בהליכה מבאסת ולא קלה בכלל עד שמגיעים לאבא שלי, שמחכה לנו עם רכב בחוף קיסריה.

עייפים וחצי מרוצים אנחנו מתישבים לאכול ארוחת שישי עם המשפחה.

מסקנה עיקרית מהטיול, לתכנן את הסוף בצורה יותר הדוקה זה חשוב, ויש להקדיש לזה יותר מחשבה בעתיד.

מבחינת ציוד, קצב ואוכל,הטיול היה מאורגן טוב.

יומיים בכרמל. 27/1 עד ל28/1

התחושה הזו של הלילה לפני הטיול, מנסים להכין הכל, לצמצם זמן לבוקר ואז מגלים ששעות השינה מתחילות להיספר לאחור.
יום ראשון 27/1
בוקר, מקבל הקפצה מאבא, שיצא מלך כרגיל והוריד אותי מרחק של חצי שעה מהבית בכיוון ההפוך מכיוון הנסיעה שלו.
ציוד על הגב:
תרמיל אוספריי טלון 33 שעליו אני הולך לכתוב ביקורת בקרוב.
בתוכו: שקיק בד עם: מיתר מצנח, ערכת תפירה קטנה, סכין יפנית ואיזולירבנד.
פלפון, משקפי שמש ונרתיק למשקפיים הרגילות.
MP3 קטן.
זוג שקיות סנביץ' מלאות בוטנים צימוקים שקדים, אחת לכל יום.

ערכת בישול, הכוללת מצית קטן, גזייה, מיכל גז הברגה 220, סיר קטן (בערך חצי ליטר) צבת (סופר קלה) כדי להחזיק בסיר וכוס פלסטיק.
שקית אוכל מג'דרה של אסם (מודע לפרסומת, אבל זה באמת יופי של מוצר לטיולים).
בגלל החשש מגשם, גם כיסוי גשם לתרמיל, מעיל גשם, פליז, מייקרו פליז וכובה פליז.
פקולים.
 שלוקר ו4 בקבוקי מים של חצי ליטר

על הגוף: חולצה מנדפת שחורה ארוכה (טובה רק לחורף בגלל הצבע), תחתוני מנדפים, מכנסי דגמח מקוצררות (ניסוח עדין ל"חתכתי אותם בגלל שהיה לי חם לפני מלא זמן") חולצת בד, כובה, כאפייה והכי חשב: נעלי חמש אצבעות חדשות יחסית שזו טבילת האש הראשונה שלהם בטיול שהוא לא ריצה.
.
סה"כ עם מים אוכל :10:20 ק"ג.
טיפה כבד, ואפשר לצמצם בעזרת ציוד יותר איכותי או לעבור להכליה. או אפילו להתבסס רק על אוכל מוכן בלי לבשל, מה שמצמצם לפחות קילו אבל לטעמי מבאס את הטיול.
 די מוצלח לטיול של יומיים בלי שינה, מאוד נוח בתרמיל הזה.

מתחיל, העלייה למוחרקה מתחילה בעליה לגבעה קטנה, זה חימום טוב לעלייה הרבה יותר מפחידה, אני מעט מתנשף אבל זה בגלל שהגוף עוד קר, השריר לא פועל במלא הכוח.
העלייה למוחרקה אכזרית ובסיום שלה יש קטע אפילו יותר אכזרי, אבל שווה את זה, התחושה היא כמו המראה במטוס, שהנוף הולך וגדל בכל צעד.
בדרך אוסף "סימון אנושי" שנזרק על השביל, כמה פחיות קולה, שקית ועוד איזה קשקוש, הפקוילם מנוצלים לראשונה בטיול הזה. 
אני מגיע למעלה כבר ב9:30, מבין שטעיתי, הייתי יכול לוותר על הסוף הקשה מדי ולפנות צפונה לשביל השחור ישר, לא קריטי ולא מבאס, הנוף שווה את זה למרות הראות הממש גרוע.
ממשיך על הכביש לכיוון דלית אל כרמל ופונה ימינה לתוך שביל נוף הכרמל שהוא המסלול שלי לאותו יום (רץ ראשון חולף אותי, לא האחרון לטיול הזה) מזג אוויר נוח מאוד לטיול, מתחיל לתפוס קצב הליכה.
יותר מדי זבל, אני אוסף מה שאני יכול בלי להכביד על ההליכה, אם הייתי עם עוד אנשים הייתי עוצר את כולם ומנסה לנקות יותר, אבל אין ברירה, יש אנשים שמתנהגים כמו מה שהם משאירים אחריהם בטבע.
בשלב מסויים מחליט לעשות ניסוי ומוריד את הנעליים, אחרי קילומטר וחצי יחף אני שם אותם שוב, צריך את המעט הגנה הזאת על הרגל.
עצירה ארוכה הכוללת בישול, הMP3 מצדיק את המשקל הזעיר שלו, אין כמו לבשל שנירוונה ברקע.
מסיים לאכול ממשיך.
קרוב לאוספיה אני מפספס סימון אחד וטועה בדרך, בלי לחשוב פעמיים אני שולף את הפלפון, מפעיל ג'פיאס ואפליקציה נפלאה בשם oruxmaps, תוך חמש דקות אני חוזר לנתיב שלי.
עוד זוג רצים, מבוגרים ונושמים בקושי.
מגיע לחורש שבו יש עדר עיזים, אני צופה בהם שנייה לפני שזוג כלבים מפחידים מזנק לעברי, אני מת לברוח אבל אין לאיפה, הם מתקרבים, מרחרחים אותי ואני מבין שאין סכנה ומתחיל לשחק איתם, ילד אישה מבוגרת יוצאים אליי מהחורש, הם גרים בעוספיה, וחוץ מלהפחיד אותי קצת עם הכלבים הם בסדר גמור.
למרות שזה אמור להיות מסלול ארוך, אני מסיים אותו כבר 15:50 בערך ומבין שיצאתי טמבל.
סיום המסלול הוא נקודה שבה לא נוח לתפוס טרמפים והדרך לחיפה לא פשוטה כמו שתכננתי, ואין אופציה לחזור כי כבר מתחיל להיות אפלולי.
אני הולך/רץ לאורך כביש בלי שוליים, משתדל לא להידרס, מבהיל חזיר בר גדול שלא ציפה שבני אדם יעברו בכביש, ובסוף אחרי קילומטר וחצי בערך ב"מצפה אורי" חותך דרך החורש לכיוון גבעת נשר.
קטע סטייל "השורד האולטימטיבי", נע בחצי ריצה חצי הלידה דרך הסבך, מחליק כמה מטרים על לוח ברזל שנח על הקרקע (בטעות) עד שאני מגיע לנשר.
משם אוטובוס ולטכניון, לשבת עם ג'וני על בירה, המבורגר קטן ושינה בדירה שלו בטכניון, תודה ג'וני.

יום שני ה28/01
לא קם בזמן, אפוץ לחלוטים אני מתארגן, מכרסם פרוסת עוגת סבתא ומיץ תפוזים ויוצא לחכות לאוטובוס, רק ב8:00 הוא מגיע. עד שאני מסיים למלא מים ולאתר את נקודת הפתיחה השעה 9:00, ואני מתחיל.
קצת לפני המסלול עוד רץ אחד, ואשה מלווה בשלושה כלבים חמודים.
נחל כלח, "שווייצריה הקטנה" מצדיק את השם שלו, בייחוד באווירת הבדד של הטיול.
אני עובר ליד חפירות של תעלות, שרידים של מצדה על הכרמל שחפרו הבריטים. (פירוט נוסף)

נחירת חזיר בר מבוהל חותכת את הדממה, אני קופא, גם הוא.
על פי הנחירה הוא גדול, וחזיר בר גדול זה משהו שאתה פשוט לא רוצה להרגיז, בייחוד שאתה לבד.
קולות נפץ קלים מעידים על זה שהוא מתחיל לצעוד לאחור, אני לוקח את זה כטיפ ומסתלק משם לאט ובלי לעשות תנועות חדות.
ממשיך בקצב הליכה גבוהה,  חולף ליד בית אורן בקנאה, הם גרים בתוך הכרמל, מוקפים ירוק.
יורד בסימון השחור (עובר באנדרטה לזכר נספי השרפה הגדולה) וממשיך בסימון הכחול לכיוון נחל ארן.
בתכנון שלי לחתוך לכיוון נחל ריקית על סימון שחור אחר על מנת לנוח בחניון שנמצא בהמשך שלו.
בגלל חוסר האמון שלי בסימונים (עקב השיטפון הרבה נמחק) אני חותך כמו אחרון הטמבלים לגבעה קטנה, עולה, מבין שעשיתי טעות וחוזר לנחל על מנת להמשיך ולהגיע לפיצול האמתי.
בנחל יש זרימת מים קלה (נראה כמו יופי של מים, צלולים ולא מסריחים), מגיע לחניון, עוצר, מבשל, אוכל ממלא מים ונח קצת.
נראה שאחד מבקבוקי המים שהיו לי בתיק נפתח, אני לא מתעסק בזה יותר מדי, תזכרו את זה.
חוזר לסמ"ש הכחול (נשמע קל אבל זה אתגר עלייה די משמעותי) ומתחיל עלייה די תלולה עד לפיצול שבילים עם הסמ"ש הירוק, עולה אותו מהר, רוצה להגיע לסוף שלו עם חיוך ולפני החשכה... והסימון נקטע על ידי גדר, ולא ממשיך, אני מתברבר קצת בשטח בניסיון להבין מה הולך ובסוף נשבר וחוזר לסימון הכחול, המטרה היא כביש 4 לא משנה דרך איזה סימון והשמש לא מחכה לאף אחד.
הסימון הכחול (נחל ארן) נמצא בשיפוצים, רואים שהסימוני שביל חדשים, שהעשב נרמס וגזעי העצים השרופים שקרסו נחתכו, אני טס דרך זה, נהנה מכל רגע.
עד לגל עצים שרואים בבירור שאף אחד לא נגע בו.
אני זוחל דרכם ועליהם, עובר לצד השני... וכלום, אולי יש עוד סימון אבל הסבך גבוהה מדי, אין כלום.
חוזר במהירות, מעט מבואס, נכנס לבין אורן דרך שביל אחורי ותופס טרמפ לחיפה, יכולתי ללכת לאוניברסיטה ובטוח הייתי מספיק, אבל עבר עליי מספיק לאותו יום.
כשאני מגיע הביתה מתברר שהתרמיל שלי מסריח ברמה אחרת, הפליז שהיה בו נרטב קצת וזה עושה ריחות שאי אפשר להבין בכלל, זה ברמה של נשק כימי.

למדתי מהטיול שצריך יותר השקעה באוכל, יותר גיוון בGORP ויתר אוכל בכללי.
כשמים נשפכים בתרמיל, צריך להקפיד לייבש הכל בחוץ.
צריך לקנות גרביים לVFF, הליכה בנעל סגורה צמודה לרגל בלי גרביים עושה ריח לא נעים בכלל.