תיעוד מסע קצר מה25 ל26.
יום שלישי יום הזיכרון, אני מגיע לרופא התעסוקתי ומקבל תשובה שלילית לגבי התפקיד שרציתי, המתנתי שמונה חודשים לתשובה שלילית.
כדי לשחרר את האגרסיות האלו, החלטתי לצאת לטבע, לבד, לפחות לשלושה ימים.
בדרך לבית עצרתי באלונית (צומת כרכור), קניתי מרק פטריות, מג'דרה מוכנה של אסם (שתי שקיות), פירות יבשים ובוטנים.
ציוד:
תרמיל ואודה אקספט 65+15 (עליו נדבר בפוסט אחר)
שק שינה של ממוט (טמפ' נוחות 1- תקן אירופי).
גרבי טיולים.
נעלי טרקים קלים, גם של ממוט.
שכחתי פליז בבית, אז אין פליז, ילד דביל.
מעיל רוח\גשם שחור.
2 חמצאוורים (מה שנקרא מערך מלא)
משקפי שמש אופטיות.
כובה כאפיה.
מצפן קטן.
אולר שווצרי.
גזית נעיצה+ בלון (של אחי הקטן, כבד מדי לטיולי הכל על הגב, אבל זה לא שיש משהו אחר).
מזרון שטח.
מפה של השטח (מ2008, עוד תוזכר בהמשך)
סיר של ליטר.
שלוקר+שני בקבוקי ליטר וחצי.
גרופס
ועוד כמה שטויות לא משמעותיות כמו מחברת וטלק.
שלוק
סה"כ: 15 קילו עם אוכל מים.

אחי הקפיץ אותי לצומת מגידו, משם טרמפ עם זקנה חביבה ליוקנעם עלית.
מתחיל לצעוד צפונה לכיון שביל (המפה טוענת שהוא אדום) שעולה לכרמל, משם אני אמשיך לדלית אל כרמל ואלך לישון (אני מתחיל בסביבות הצהריים) מגיע לשביל ופונה למעלה, אל עבר הכרמל.
עליה שווה ביותר, אבל חסר מידע במפה, זה רק מתחיל להפריע, חכו חכו.
לקראת סוף העליה זוג ח'ברה תופסים אותי (אחד ישראלי השני ישראלי קנדי), הם קצת בשוק מזה שהם בקושי עשו את העליה ברגל ואני עליתי אותה עם התרמיל הגדול.
ממשיך בעליה עם נוף מטורף על כל השטח על עפולה.
מגיעים למנזר המוחרקה שנמצא על קצה הכרמל, שם אחד מהח'ברה משלם עליי (כולה 4 שקל, אבל חוסך לי חפירה לתוך התיק) נכנס למנזר ורוכש עט (כי אני דביל שמביא יומן מסע לטיול אבל משאיר עט בבית).
ומקבל מילואי לשלוקר מזוג זקנים חביבים במקום.
הנוף מהמנזר הזה מטורף לחלוטים, רואים עד ארובות חדרה, וזה לא יום עם ראות כל כך טובה.
מתחיל להתקדם לעבר דלית אל כרמל וכן העסק מתחיל להסתבך.
הישוב הזה גדל מאז 2008, המפה שיש לי לא מכירה שטחים נרחבים שצמחו שם ואני מתברבר שחבל על הזמן בישוב.
חשוב לציין מבוגר חביב שנתן לי בקבוק ליטר וחצי מי גשמים (!!) על הדרך פשוט מתוך נחמדות.
בסוף אני מתמקם באיזה צלע הר, מוסתר בתוך ערמות עפר של בית משופץ, עם נוף שצופה על כל הישוב.
מתיחות, אוכל פיפי  כתיבה ביומן מסע ולישון
אחרי שאני שבע ורגוע, אני מתמקם לשינה ומעיף מבט במפה, מחר חיפה!.
נרדם לצלילי זיקוקים מחיפה יוקנעם ועפולה, יום עצמאות שמח.
יום רביעי, 26/4
יקיצה טבעית בחמישה לשש, השמיים כחולים וערפל מטורף מתחיל למלא את דלית אל כרמל בזמן שאני אוכל ומתארגן.
יורד לרגע לישוב לזרוק בקבוק מיותר וממשיך לצעוד.
מפה מחורבנת.
אין לי מושג איזה מסלול עשיתי, זה סוג של ברבור מטורף בכיוון כללי, מאז 2008 השביל האדום שבניתי עליו נעלם ודלית אל כרמל צמחה לתוך השמורה (איכס) ונוצרו הרבה שבילי ג'יפים במקום, מין רשת עכביש מסובכת במקום השביל האדום הבודד שמופיע במפה והערפל המדובר ממקודם מסתיר את הנוף ומסבך את הניווט עוד יותר.
את סימן הישועה מסמנים מטיליי אופניים שחוצים את דרכי בסיגלים ומשם הכל נעשה פשוט יותר.
 הכרמל השרוף נמצא סביבי, למרות העצב שבכך, יש בו יופי, כמו בסרטי אסונות או בניה גוטית.
אוכל איזה פיתה דרוזית עם לבנה וממשיך לעבר חיפה, מהר מאוד אני מבין שטיול של שלושה ימים זה כבר לא היה, זה בקושי יום.
מגיע בקושי מסוים לחניון פיתולים (מפה הזויה) ומשם ממשיך לעבר האוניברסיטה.
אני חייב לציין שאני לא במצב מטיבי לטיול, אני מתחיל אותו עם כאב ראש משונה שרק מתגבר ונעשה סימן ברור לאיזה וירוס, אני מגיע לחיפה רק באחת בצהריים אחרי מנוחה של שעה בסוף המסלול האדום.
טיול כזה מתוכנן נכון יכול לשקול קצת יותר מחצי, תוך כדי שממלאים מים כל חניון יום ולוקחים הרבה פחות אוכל.
אני מסיים באוניברסיטה ומשם לפאב הקבוע, הדאנק! אוכל ובירה וסגרנו את היומיים האלו (בדרך כוחותינו הותקפו על ידי עורב, לעורב שלום).
ומשם היום כבר ממשיך ברגוע.

הכותב בילה את הסופ"ש שלאחר מכן בהתפתלות במיטה בכאב ראש מטורף + הרבה תיי.